חיפושדלג על חיפוש
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

"שוטרים מספרים על שוטרים וגנבים"

22/07/2015

"נהיה מדינה ככל המדינות רק אחרי שיהיו לנו גנב עברי וזונה עבריה". את זה אמר לא אחר מאשר המשורר הלאומי שלנו, ח.נ. ביאליק.  

הפעם יצאו חברי "צוות" סניף יבנה לסיור לילה "שוטרים מספרים על שוטרים וגנבים", סיור במנהרת הזמן של סיפורי הפשע בתל אביב-יפו, בהדרכתו של מורה הדרך צביקה בוכמן, המכונה "הג'ינג'י", קצין משטרה שפרש לאחר 27 שנות שירות. כמו שצביקה אומר, "הדגש על 'פרש', כי אני עדיין עובד, ואילו ה'גמלאי' כבר נגמל ונח".

צביקה הביא לנו את הסיפורים המרתקים מנקודת המבט של השוטרים עצמם על האירועים, חלקם אירועים מפורסמים יותר וחלקם פחות, סיפר לנו על התפתחות הפשיעה מאז הקמת המדינה ועד ימינו, ועל שיתוף הפעולה "המופלא" שמתקיים בין משפחות הפשע היהודיות והערביות ביפו. 

התחלנו את סיורנו בחפירות תל יפו הקדומה ולאחר סקירה היסטורית קצרה להכרת תולדות יפו, עברנו עד מהרה לעסוק ביעד הטיול, "שוטרים וגנבים". צביקה התמקד בשתי דמויות מראשית יפו העברית, כאלו שהפכו לקלאסיקה ולחלק בלתי נפרד מהתרבות הישראלית, משני צידי המתרס. מחד "קזבלן" האמיתי, חיים דהאן, שהיה הבריון של העיר יפו וכונה 'קזבלן' בשל מוצאו המרוקאי, עבריין שהטיל חתו על יפו. לא ההוא פרי דמיונו של יגאל מוסינזון, שהפך לסרט ולמחזה המציג את חייהם של תושבי שכונת עולים באזור השטח הגדול ביפו, על התאהבותו של קזבלן בבת של ראש השכונה האשכנזי ועל המתח בין האשכנזים לספרדים (איך לא). מאידך "השוטר אזולאי". ואכן, בתחנת הקישלה בכיכר השעון של יפו שירת שוטר תמים וטוב לב שכזה, שבכל שנות שירותו במשטרה נותר בתפקיד שוטר מקוף פשוט בדרגת רב-שוטר, ונודע כמי שרחמיו נכמרים על העבריינים שאותם הוא מנסה לשקם. הסרט המפורסם, שבו גילם את דמותו של השוטר אזולאי השחקן שייקה אופיר, נגמר ב'הפי-אנד' ובדרגת סמל. בסיפור האמיתי, השוטר אברהם אזולאי נזרק בבושת פנים מהמשטרה לאחר שנענה לתחנוני עציר שליווה לבית המשפט ושחרר אותו מאזיקיו, ומרגע ששוחרר, ברח.

 


צילם: גדעון פרי

 

המשכנו את הסיור בסמטאות וחזרנו בזמן עד לימי יפו של תקופת נפוליאון, שכבש את יפו מידי התורכים. עצרנו בבית הכנסת העתיק של עולי לוב, שהיה הבית היהודי הראשון שנבנה ביפו ושימש אכסניה עבור עולים יהודים, וכלל מקווה טהרה. מסופר שנפוליאון הגיע לבית הכנסת ב"תשעה באב" וראה יהודים עטופים טליתות ומקוננים, כעס מאוד על כי הם לא מקבלים את פניו בשמחה. כשהסבירו לו שהיום הוא יום אבל והקינה היא על חורבן בית המקדש, אמר את האמרה המפורסמת "אדם שאין לו עבר, אין לו הווה ועתידו לוט בערפל". (אמירה שרבים אחרים, ביניהם אלברט איינשטיין ויגאל אלון, נכסו לעצמם).

בהגיענו לטיילת יפו העתיקה עשינו אתנחתא ושרנו מכל הלב את שירי יפו והמחזות המפורסמים, "כל הכבוד", "בלדה לשוטר", "אין כמו יפו בלילות", "זו היא יפו". איזה כישרוניים.

ואין סיור טוב אם לא נכלל בו אוכל. את ארוחת הערב אכלנו במסעדה המשפחתית הטריפוליטאית "גואטה" בשדרות ירושלים. קוסקוס, מפרום, חריימה, מיני קטניות וסלטים מלאו את כרסנו, קינחנו בתה חזק עם ציפורן, בוטנים ועוגת סולת מתוקה ואספנו כוח להמשך הסיור.

בחניון נמל יפו הצמוד למדרון יפו המשופץ פגשנו את חאלד, עורך דין פלילי, ערבי שנולד, גדל וכל חייו חי ביפו. חאלד סיפר לנו על לקוחותיו, ועל משפחות הפשע הערביות של יפו. מפיו למדנו על "חלוקת העבודה", אזורי השליטה בעיר, השת"פ עם העבריינים היהודים ותופעת הפרוטקשן הרווחת. סיפור שסיפר, עסק בבחור ש"העז" לדבר עם אחותו של אחד מעברייני יפו הידועים וכמעט שילם על כך בחייו. היכו אותו, ירו על מכוניתו, שרפו את ביתו, ואז הבחור פנה לחאלד, עורך הדין, שיתווך בינו לבין רודפיו. בשיחת התיווך האח העבריין דרש עוד 60,000 ₪ כדי להפסיק את הרדיפה. כשחאלד אמר לו, כבר הרבצתם לו, יריתם עליו, שרפתם את ביתו ועכשיו עוד 60 אלף? התשובה שקיבל הייתה, מה זה 60 אלף תמורת החיים. ויש המשך, אבל קצרה היריעה.

בהמשך, נפגשנו עם ערבי יפואי נוסף, עבריין ונרקומן לשעבר, כזה שנולד וגדל בבית של נרקומנים. סיפר לנו על חייו של הנרקומן, על ההתמכרות, הברחות הסמים, המעצרים והשנים הארוכות שלו בבתי הסוהר, והכי חשוב, על שיקומו המופלא. מכאן המשכנו לתל אביב, כשבדרך עצרנו באזור שבעבר היה מוכר כ-"פרדס שניר", ליד "בית מארס" של היום, ושמענו את הסיפור הטרגי-עברייני של המקום. בהמשך עברנו דרך התחנה המרכזית הישנה, על כל ההיצע שבאזור. עצרנו בגינת לוינסקי ותוך כדי ההסברים של צביקה על חיי הזרים, הסודנים, האריתראים ואחרים, ההשתלטות שלהם על אזור התחנה, שיש מי שרואה בהם מבקשי מקלט ויש מי שיטען שהם מסתננים, היינו עדים למעצר ב"לייב" של חבורת חשודים.

המשכנו בסיור רכוב ועברנו ברחוב של זונות הטרנסג'נדרים, ברחוב של זונות החצר, ברחוב "החלונות האדומים", שהוא לא יותר משורת מבוכים וכוכים של תעשיית הזנות, והכל במרחק חמש דקות מלב תל אביב, מקרית הממשלה, משדרות רוטשילד, ומרחוב הרצל, שבו נסענו לתחנתנו הבאה ומצאנו שהפך לאזור בילוי לילי תוסס וסואן.

סיימנו את סיורנו ברחבת מלון סבוי וחווינו את אירועי הפיגוע המפורסם שהתרחש במלון. שמונה מחבלים מארגון הפת"ח נחתו בסירות גומי והגיחו מהים בלילה שבין 5 ו-6 במרץ 1975. סיור משטרה שגרתי שחלף במקום הבחין בדמויות המחבלים ופתח לעברם באש, שגרמה לפיצוץ אחת הסירות שהייתה עמוסה באמצעי לחימה. כוונת המחבלים המקורית הייתה להגיע לקולנוע "סינמה 1" הסמוך, להעצים את האירוע ואת מספר בני הערובה. משלא צלח בידם ונחשפו, המשיכו דרומה לאורך רחוב הרברט סמואל כשהם תופסים בדרכם עוברי אורח כבני ערובה, פנו מזרחה לרחוב גאולה, ופרצו למלון סבוי הסמוך, מבנה בן שלוש קומות. הרגו את פקיד הקבלה ותפסו כבני ערובה גם את אורחי המלון. שמענו את סיפורה של כוכבה לוי, שהייתה, כפי הנראה, היחידה מבין בני הערובה ששלטה בשפה הערבית, ושימשה כמתווכת בין כוחות הביטחון לבין המחבלים, יצאה ונכסה מהמלון ואליו, למרות שיכלה להימלט, והעבירה מידע למחלצים. בפעולה לשחרור בני הערובה נהרגו שמונה אזרחים‏ ושלושה חיילים, הבכיר מביניהם בדרגת אל"מ, שעל הדרך בה מצא את מותו ישנה מחלוקת עד היום הזה. שבעה מתוך שמונת המחבלים נהרגו ואחד שהסתתר, נלכד חיי.

זהו, הייתה לנו אחלה חוויה ובחצות וחצי חזרנו ליבנה.

 

צילם: גדעון פרי

לוח אירועיםדלג על לוח אירועים

לוח אירועים

עבור לתוכן העמוד