חיפושדלג על חיפוש
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

כוונת הלב ותיקון המעשים

19/06/2018

מובא ברמב"ם במשנה תורה: "יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן, כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי תשובה, ויהיה זה זיכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותם הצרות שבזיכרון דברים אלו נשוב להיטיב" (הלכות תעניות ה', א').

 

כלומר, אין אנו צמים כדי לזכור את המאורעות שקרו לעם ישראל, אלא כדי להתעורר ולתקן את המעשים שגרמו לנו את כל הצרות האלו. לכן הרמב"ם כותב שהעיקר אינו הצום, אלא תיקון המעשים, כפי שלמדנו מאנשי נינוה, שיונה הנביא נשלח אליהם להזהירם שאם לא יעשו תשובה, הקב"ה יהפוך את העיר, וכאשר עשו תשובה, "וירא האלוקים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה" (יונה ג', י'). אין הכתוב מציין כיצד ראה הקב"ה את אנשי נינווה צמים בתענית, אלא שיש חשיבות גדולה בצום, בכוונת הלב ובתיקון המעשים.

 

יום תשעה באב התקבל במהלך הדורות לא רק כיום זיכרון לחורבן שני בתי המקדש, אלא כיום מועד לפורענויות ולמאורעות קשים בתולדות עמנו. חמישה דברים אירעו את אבותינו בתשעה באב: "נגזר על אבותינו שלא ייכנסו לארץ, חרב בית המקדש בראשונה ובשנייה, נלכדה ביתר ונחרשה העיר" (בבלי, תענית כ"ו, ע"ב).

 

מתוך הקריאה בפרקי ההיסטוריה שבמקרא ברור לנו כי עובדת חורבן בית המקדש בראשונה ובשנייה ביום זה איננה מדויקת. במלכים ב' נאמר: "ובחודש החמישי בשבעה לחודש... בא נבוזראדן רב טבחים עבד מלך בבל ירושלים וישרוף את בית ה'..." (כ"ה, ח'-ט'). לעומת זאת אנו קוראים בספר ירמיהו: "ובחודש החמישי בעשור לחודש... בא נבוזראדן רב טבחים עמד לפני מלך בבל בירושלים וישרוף את בית ה' "(נ"ב, י"ב-י"ג).

 

הגמרא עומדת על הסתירה בין המקורות, ולפי שיטתה מנסה ליישב את הסתירה: "הא כיצד? (הסתירה שבתאריך). בשבעה נכנסו נכרים להיכל וקלקלו בו שביעי, שמיני, ותשיעי סמוך לחשכה הציתו בו את האור והיה דולק והולך כל היום כולו" (בבלי, תענית כ"ט, ע"א) . זאת בבית ראשון. מכאן אנו לומדים שעל פי הדין היינו צריכים לצום גם בעשרה באב, ועל כן גם השולחן ערוך קובע שאמנם אין לנו יכולת לצום יומיים, אך נאה שנמשיך את מנהגי האבל גם בעשרה באב ( אורח חיים, תקנ"ח). לעומת זאת בית שני חרב בתשעה באב. עדות היסטורית מדויקת לכך אנו מוצאים בספרו של יוסף בן מתתיהו (מלחמות היהודים, ספר ו').

 

התופעה של חורבן שני בתי המקדש באותו זמן הייתה חוויה קשה לחז"ל, ולכן שייכו ליום זה גם אסונות ומאורעות קשים בתולדות העם שלא היה להם קשר הדוק עם חורבן המקדש עצמו. על כן נקבע להתענות דווקא בתשעה באב גם על אירועים נוספים בחיי עם ישראל. לדוגמה, יום שובם של המרגלים מארץ כנען לדווח למשה על המתרחש בארץ היה ערב תשעה באב. לאחר הדיווח המדכא של עשרת המרגלים פרץ העם בבכי ודרש לשוב מצרימה, והקב"ה קבע: "אתם בכיתם בכייה של חינם, ואני קובע לכם בכייה לדורות" (בבלי, תענית כ"ט, ע"א). גם החורבן הסופי של ביתר, מעוזו של בר כוכבא, אירע ביום זה, ואף חרישת ירושלים וזריית המלח על ידי הרומאים - סמל לחורבן עולמים – נעשו באותו יום על פי המסורת.

 

ננסה להבין מה הן הסיבות שגרמו לחורבן איום זה, על מה חרבה הארץ. שאלה זו נשאלת בגמרא, ותשובתה בצדה: "מקדש ראשון, מפני מה חרב? מפני שלושה דברים שהיו בו: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים... אבל מקדש שני, שהיו עוסקים בתורה ובמצוות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהייתה בו שנאת חינם. ללמדך ששקולה שנאת חינם כנגד שלוש עברות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים" (יומא ט', ע"ב).

 

על סוגיה זו של שנאת חינם שהייתה בבית שני קיימים סיפורים בתלמוד ולכולם מגמה אחת ברורה: החורבן בא על עם ישראל בגלל דרכי התנהגות לא ראויות. אף שתקופת בית שני הייתה תקופה פורייה מאוד בהתפתחות דרכי הלימוד וההלכה וקיומן של המצוות, הרי שבד בבד היו בתקופה זו מחלוקות קשות ביותר שלא היו לשם שמים. המחלוקת השמידה כל חלקה טובה בעם. קבוצות שונות נאבקו זו בזו עד כדי שפיכות דמים, וחמור מכך - עד כדי הלשנה לשלטון הרומאי אשר הגיב בדרך כלל ביד קשה.

 

במשך השנים נוספו לאבל בתשעה באב אסונות רבים נוספים: בשנת 1306 גורשו ביום זה יהודי צרפת. בשנת 1492 גורשו ביום זה יהודי ספרד, בשנת 1941 הובאו ביום זה יהודי פולין לגטאות, ושנה לאחר מכן ביום זה נשרף גטו ורשה. על כן קבעו חכמינו כי בתקופה זו יש להקפיד מאוד בדיני אבלות: אין לערוך חופות ושמחות אחרות בתקופה זו, והיא נחשבת הרת-אסונות.

 

אך יחד עם הצער, עם האבל ועם הכאב הגדול נולדה גם הנחמה, כדברי הירושלמי: "ביום שחרב בית המקדש נולד הגואל" (ברכות פ"ב). החורבן והגאולה צועדים משולבים זה בזה, וכפי שנאמר בספרים הקדושים, המספר תשע לעולם מצמיח תשועה: תינוק נולד לאחר תשעה ירחי לידה, והמשיח נולד בתשעה באב. שנת התשע תהפוך לעשר, לעשירות גדולה. רק מי שהולך בלילה ללא כוכבים וירח מסוגל להבחין באור הזעיר המנצנץ מרחוק והמעיד על בואו של משיח ועל בניין הארץ, אור הגאולה.

לוח אירועיםדלג על לוח אירועים

לוח אירועים

עבור לתוכן העמוד